איך להיות שכנים טובים גם במקלט
הצפירה נשמעת, וכולנו נחפזים לממ"ד השכונתי. זוג עם ילדה כבת שמונה נכנסים אחרונים, והילדה משמיעה קולות גבוהים ומנפנפת בידיים. כמה מהנוכחים מעיפים מבטים לא נוחים, אחרים מנסים להתעלם. האווירה במקלט הופכת מתוחה יותר – האם הילדה תפריע לכולם? האם ההורים לא יכולים לשלוט בה?
אבל אם נעצור לרגע ונסתכל בעיניים אחרות, נבין שמה שאנו רואים זה ילדה עם אוטיזם שהעולם שלה התהפך לגמרי. הקולות, האזעקות, הצפיפות והחרדה של הנוכחים – כל אלה הופכים את המקלט למקום מפחיד במיוחד עבורה. התנהגותה זו דרכה להתמודד עם מצב שמאתגר את מערכת הוויסות החושי שלה.
מה אנחנו יכולים לעשות?
כלפי המשפחה: הדבר הראשון והחשוב ביותר – אל תתעלמו או תסיטו מבט. לפעמים המבט הנמנע פוגע יותר מאשר עוזר. במקום זאת, הציעו עזרה פשוטה ומעשית: "יש פינה יותר שקטה כאן" או "בואו נעשה קצת מקום". אם יש ילדים במקלט, הזדמנות זו מעולה להכיר ולהתחבר.
למשפחות עצמן: הכינו את הילד או המבוגר עם המוגבלות מראש. הסבירו מה עומד לקרות במילים פשוטות וברורות. השתמשו באוזניות מבטלות רעש לפני שהאזעקה נשמעת (זכרו – יש התראה של 10 דקות). הכינו ארגז חירום עם פריטים מרגיעים – צעצוע אהוב, חטיף מועדף, או משחק להסחת דעת.
עזרו לילד להבין את הזמן: "עוד 10 דקות ואנחנו יוצאים" עם טיימר ויזואלי יכול לעזור מאוד. למבוגרים עם מוגבלות שכלית או התפתחותית, דברו במשפטים קצרים ופשוטים, תנו מידע קונקרטי ולא מופשט.
יוצרים קהילה גם במקלט
המקלט יכול להפוך למקום של חיבור חברתי. הביאו משחק קלפים, כדור ספוג, או פעילות שמתאימה לכמה משתתפים. זה עוזר לכולם להפחית מתח ויוצר הזדמנות טבעית להכיר את השכנים.
הכי חשוב מכל – תהיו "עם כלבבי". בדיוק כמו שהסלוגן של המלחמה קורא לנו להיות אמיצים כמו אריה, אנחנו קוראים לפתוח את הלב. לתת לכל אדם – עם או בלי מוגבלות – תחושה שהוא שייך לקהילה שלנו, בשגרה ובמיוחד בחירום.
באמצעות תוכנית "שגרירי עם כלבבי" של עמותת שלוה, אנחנו מכשירים אנשים להיות שותפים פעילים ביצירת חברה מכילה יותר. כי בסופו של דבר, החוזק האמיתי שלנו נמדד לא רק באומץ שלנו מול האויב, אלא גם בחמלה שלנו זה כלפי זה.
המחברת: ד"ר לירון בניסתי, מרפאה בעיסוק ודוקטור לעבודה סוציאלית, סמנכ"לית מחקר ופיתוח בעמותת שלוה
